מוכנים לחצות את "תהום התירוצים"?

כשאנחנו רוצים להתפתח ולעבור שינוי, שינוי תודעתי הוא השלב שמקשר בין השראה לפעולה, ובו השינוי הוא הקשה ביותר, בעיקר בגלל שאנחנו מגבשים את התפיסות שלנו לגבי העולם, לגבי מה נכון ומה לא נכון, מה טוב לנו ומה לא טוב לנו, מה אפשרי ומה לא אפשרי, במשך הרבה מאוד זמן, למעשה כבר מהילדות המוקדמת שלנו. התפיסות שגיבשנו עיצבו את התודעה שלנו, ומציגות לנו תמונת מציאות שהיא האמת שלנו, גם אם היא לא נכונה. בכל פעם שמשהו מערער את אותה אמת שלנו, אנחנו דוחים אותו, ואפילו מצדיקים עוד יותר את התפיסות שלנו.

בפועל, כדי לעשות שינוי צריך לחצות את "תהום התירוצים", אותו שלב שקשה להתקדם ולצאת ממנו, אותו תהום שממנו אפשר לעלות ולצמוח, אבל הבעיה היא שכל כך קל להישאר בו. בתהום התירוצים אנחנו מסבירים לעצמנו למה אי אפשר, זה לא הזמן, יותר מאוחר, כשנהיה מוכנים, זה בלתי אפשרי, זה מסוכן, לא אצליח, כבר ניסיתי וזה בלתי אפשרי, זה לא אני. אנחנו כמובן צודקים, תמיד אנחנו צודקים. ובתהום התירוצים אנחנו שומעים הדהוד בכל פעם שאנחנו מוותרים וזורקים תרוץ לאוויר, שאומר "אתה צודק", "אתה צודק".. זה הקול הפנימי שלא רוצה לצאת מאזור הנוחות.

האתגר הגדול שלנו הוא לחצות את "תהום התירוצים", ולהגיע לנקודה הקריטית שהיא "נקודת הרחבת התודעה". בנקודה הזו "סכי העיניים" שהתהלכנו איתם באופן בלתי מודע, מוסרים, ומתגלות בפנינו אפשרויות רבות, הן אינן חדשות כי הן היו שם תמיד, אבל אנחנו לא יכלנו להבחין בהן. מהנקודה הזו, לא רק שאנחנו מבחינים באפשרויות נוספות, אלא אנחנו מבינים שהן כאן בשבילנו.

איך חוצים את תהום התירוצים? "טאבולה ראסה". כשמבינים שהתפיסות והמחשבות שלנו הן שקובעות עבורנו את המציאות, ואת גבולות האפשר, הדרך לשינוי עוברת בצעד האמיץ של הטלת ספק במה שהיה עבורי עד עכשיו האמת היחידה. אני נפתח לאפשרויות נוספות, 'מנקה' את התודעה שלי, ומוכן לוותר על התפיסות שלי ולהיות "טאבולה ראסה", בלי דעה מגובשת, ופתוח לאפשרויות נוספות. זה צעד קשה ואמיץ, ודורש כנות ומוכנות לפגיעות, בעיקר מהסיבה שטמונה בו הודאה שיכול להיות ששיקרתי לעצמי עד עכשיו בחלק מהדברים, לא בכוונה, אלא כמנגנון הגנה בלתי מודע.

נו, אז בחרתם כבר דבר אחד שעבורו אתם מוכנים לחצות את "תהום התירוצים"?