תתארו סיטואציה, שאחד העובדים, מעלה סרטון תיקתוק ואומר "אתה יכול לבצע את העבודה שלך, אבל אתה לא צריך להיות מחויב מבחינה נפשית לתרבות שבה העבודה היא החיים שלך", ובעצם אומר לאנשים אל תתפטרו, תישארו בעבודה, אבל תעשו רק את מה שדורשים מכם, לא מעבר. העבודה שלכם כבר לא מגדירה אתכם.
הבחור שעשה את זה הוא זאיד קאן, מהנדס בן 24, והוא הניע את הבאז שמכונה QuietQuitting#, "ההתפטרות השקטה", ומאז הרשתות מוצפות בסרטונים דומים ובפוסטים שמפרשנים את התופעה. אם זה גורם לכם לחשוב כמה החבר'ה האלה חוצפנים, עצלנים או כפויי טובה, אז כנראה שאתם באמת בומרים חסרי מודעות עצמית.
פעם קראו לזה "אבטלה סמויה", קראו לזה "הקטנת ראש", קראו לזה "זה לא בהגדרת תפקיד שלי", וכל מנהל ניסה להלחם בזה באמצעות "תפיסת תפקיד מרחיבה", דיבור על מצויינות, הגדלת ראש, ודרישה לשים לב ששום דבר לא "נופל בין הכסאות".
אבל קרו כמה דברים בתקופה האחרונה, העולם השתנה, העובדים השתנו, והמנהלים לא מספיקים להדביק את הקצב. המנהלים רוצים נאמנות, העובדים רוצים משמעות, המנהלים רוצים הקרבה, העובדים רוצים איזונים. המנהלים בטוחים שהם אלה שמעריכים את העובדים, העובדים בטוחים שהם יודעים מה הערך שלהם.
אנחנו נמצאים בתהליך מתמשך של עיצוב מערכת היחסים בין המנהלים והעובדים, עיצוב ומסגור חוזה העבודה.
לתהליך עיצוב היחסים, העובדים מגיעים שחוקים, רוצים להאט, מחפשים בעיקר איזונים נפשיים, והמנהלים מגיעים בעיקר מפוחדים ומבולבלים, כי בראייתם עכשיו אנחנו בפוסט קורונה, והם בכלל עסוקים בלשכנע את העובדים לחזור לעבוד במשרדים, כי מה שהיה הוא מה שיהיה.
בואו נהיה כנים, אין כאן שום דבר חדש, תמיד היו מי שעשו את המינימום האפשרי ככה שמצד אחד הם לא יעשו "מעבר" למה שחייבים, ומצד שני לא "ישתינו מהמקפצה" כדי שלא ישימו לב לזה, ולא יפטרו אותם. האמת, אולי הרוב נמצאים במצב הזה, אולי רוב האנשים נמצאים בהילוך שני במהלך היום יום?
ההבדל הוא שעכשיו יש לתופעה הזאת מיתוג, יש המשגה מתחכמת "ההתפטרות השקטה", והיום, כשלתופעה יש המשגה, היא הופכת לויראלית ולטרנד סוחף.
הבעיה היא שמנהלים מהדור הישן נעלבים, איך יכול להיות שאנשים לא נדבקים בחזון שלהם, איך אנשים לא רוצים לתת 110%?, איך אנשים מעזים לצאת הביתה כשהם עובדים עד השעות הקטנות?. קוראים לזה הצבת גבולות. מה הבעיה? שמנהלים מהדור הישן מרגישים שדופקים אותם אם זה לא קורה, ואופס.., הנה באים חבר'ה צעירים ומגדירים גבולות. גבול למה שהם מוכנים לתת, גבול למה שהם מוכנים שידרשו מהם.
פתאום כבר לא מדברים על work life bakance, וזה גם לא כל כך work life harmony, אלא מדובר על חיים, ועל עבודה כחלק, עוד חלק, שלא בהכרח מגדיר מי אני, והסטטוס שלי בארגון זה לא הטיקט שאני משוויץ בו, כי ה-life style שלי חשוב יותר, ואני גאה בו הרבה יותר.
הקטע הוא שהאנשים לא עצלנים, רובם היום הופכים לסלאשרים (////) הם גם עובדים בחברה, אבל גם עובדים כפרילנסרים, הם מחזיקים בכמה כובעים, יש להם כמה מקורות פרנסה ויותר חשוב מזה מקורות למשמעות, והם לא תלויים במעסיק. מבחינה מסוימת, חלק מהעובדים היו מתפטרים אם לא הייתה להם האפשרות לעשות עוד דברים מעבר לעבודה, כי כשאתה לא מרגיש משמעות ואתה לא מחובר למקום העבודה שלך, אתה מחפש ריגושים, משמעות והתפתחות במקום אחר. אם אתה לא יכול להתפטר, אז אתה משלב.
"ההתפטרות השקטה" היא המשך ל"התפטרות הגדולה", שהיא בעצם שינוי סדרי עדיפויות של האנשים, ומה שממשיך תהליך שהחל לפני שנים, שהוא שינוי "נקודת האיזון המנהיגותית". מעבר הכח מהמנהיגים למונהגים כבר נמצא בעיצומו, המנופים של המנהלים על עובדים הופכים למוגבלים, יותר ויותר, וכבר לא נמצאים בעולמות הניהול אלא בעולמות המנהיגות והמיומנויות הרכות.
כשעולם העבודה משתנה, אתה לא יכול להמשיך לצפות מהאנשים למה שכבר לא קיים.
QuietQuitting#
