ברנה בראון מדברת על פגיעות, ואומרת שאנחנו יכולים לבחור באומץ או בנוחות, אבל לא בשניהם יחד. היא מגדירה את האומץ כמוכנות להיות פגיע, לפעול בלי ערובה לכך שתצליח. לא לחשוב על זה שאולי תכשל, אלא לפעול בידיעה שאתה יכול להיכשל, אבל להמשיך ולהתמודד.
אי אפשר להתפתח ולגדול כשאתה עטוף בשריון, וזו הסיבה שצריכים אומץ בכדי להתפתח, צריכים להיות מוכנים להיות פגיעים.
ג'ימס קליר כתב בספר "הרגלים אטומיים" שאנחנו לא עולים לרמת המטרות שלנו, אלא אנחנו נופלים לרמת המערכת שלנו", והדבר המצער הוא שאכן בד"כ אין קשר בין המטרות שקובעים למה שעושים בפועל באופן עקבי לאורך השנה (משמעת, שינויים וכו'), ומה שיקבע בפועל לאן נגיע אלה ההרגלים שלנו ולא המטרות, "המערכת" שלנו חשובה יותר מהמטרות.
אנשים רוצים להגיע להישגים אבל לא מוכנים להשקיע ואפילו לסבול את מה שנדרש לשם כך. כולם רוצים להיות רונאלדו, לינוי אשרם או יובל שמלא, אבל לא באמת. רוצים להצליח כמוהם, לזכות בתהילה, אבל לא באמת מוכנים ל-12 אימונים בשבוע, לא באמת מוכנים להתאמן בכל מזג אוויר, לוותר עם בילויים, לסחוב פציעות, לשמור על תזונה, לתחזק מנטליות של אלוף. התוצאה היא שלא משקיעים מספיק, ואז בשלב מסוים מוותרים על החלום.
כשאנחנו רואים מנהיג, אנחנו יודעים לזהות שמדובר במנהיג, אבל איך מגדירים מנהיגות?
איך מגדירים מנהיג טוב? לפי האפקטיביות שלו? חלק מגדולי הדיקטטורים היו מנהיגים אפקטיביים מאוד.
אלכסנדר מוקדון למשל נקרא "אלכסנדר הגדול" בפי היוונים, אך בפי הפרסים נקרא "אלכסנדר הברברי" בגלל שהחריב את תרבותם.
