ולדימיר זלנסקי מתגלה כמנהיג אמיץ ומעורר השראה, שזוכה לאמון העם האוקראיני. מדהים לראות איך דווקא מנהיג חסר נסיון מצליח לסחוף את אוקראינה באחת השעות הקשות ובונה את האתוס הפטריוטי האוקראיני מול המעצמה הרוסית.

מנהיגות טובה כרוכה באחריות לרווחת הכלל, מה שאומר שיהיו אנשים שיכעסו על המעשים וההחלטות שלך. זה בלתי נמנע. לנסות לגרום לכולם לחבב אותך זה סממן לבינוניות.

באופן טבעי הנטייה של רוב הארגונים היא להשקיע בהנהלה, באנשים שכבר הוכיחו את עצמם, שמוכרים כמנהיגים, שיש להם ניסיון והגיעו לתוצאות. אבל אם הם כאלה – למה צריך להשקיע דווקא בהם? אולי הם דווקא אלה שצריכים הכי פחות שישקיעו בהם?
במי נשקיע יותר – ב"חמישייה הפותחת" או ב"שחקני הספסל"?

ברנה בראון מדברת על פגיעות, ואומרת שאנחנו יכולים לבחור באומץ או בנוחות, אבל לא בשניהם יחד. היא מגדירה את האומץ כמוכנות להיות פגיע, לפעול בלי ערובה לכך שתצליח. לא לחשוב על זה שאולי תכשל, אלא לפעול בידיעה שאתה יכול להיכשל, אבל להמשיך ולהתמודד.
אי אפשר להתפתח ולגדול כשאתה עטוף בשריון, וזו הסיבה שצריכים אומץ בכדי להתפתח, צריכים להיות מוכנים להיות פגיעים.

ג'ימס קליר כתב בספר "הרגלים אטומיים" שאנחנו לא עולים לרמת המטרות שלנו, אלא אנחנו נופלים לרמת המערכת שלנו", והדבר המצער הוא שאכן בד"כ אין קשר בין המטרות שקובעים למה שעושים בפועל באופן עקבי לאורך השנה (משמעת, שינויים וכו'), ומה שיקבע בפועל לאן נגיע אלה ההרגלים שלנו ולא המטרות, "המערכת" שלנו חשובה יותר מהמטרות.