ישנו גורם מכריע משותף לכל המנהיגים האפקטיביים, והוא רמה גבוהה של אינטלגנציה רגשית. זה לא שמנת המשכל או היכולות הניהוליות כבר לא רלוונטיות, אלא שהן כבר נחשבות ל"יכולות סף", וברור שהן הכרחיות כדי להיכנס לתפקידי ניהול.

יש לנו צפיות גבוהות מאוד מהמנהיגים שלנו, אנחנו רוצים מנהיגים מושלמים, ומגיע לנו, כאלה שכל החלטה שלהם תהיה בול. הבעיה היא שאין מנהיגים כאלה, וככל שאנחנו נבין את זה, אולי נתחיל לצפות למשהו יותר ראלי. ככל שהמנהיגים וגם אנחנו נבין את זה יותר מהר, כך הארגונים יפגעו פחות.

אחד התסביכים של אנשים מוצלחים, מנהלים ומנהיגים, הוא "תסמונת המתחזה", החשש שאני לא מספיק מוכשר, שהגעתי למקום שבו אני נמצא בטעות, ושאני לא מתאים. הפחד הגדול הוא שאוטוטו מישהו יחשוף אותי או ש"תיקרע המסכה מפני" ויגלו שאני לא מי שחשבו.

שוויון זה להתמקד בנקודת ההתחלה, הוגנות זה להתמקד בתוצאה הסופית. להתייחס לכולם בשוויון זאת לא מנהיגות, להתייחס לכולם בהוגנות זאת מנהיגות. הרעיון במנהיגות הוא שאין כלל ויוצא מהכלל, הכל יוצא מהכלל.