הרבה אנשים מספרים לי, שלא משנה לכמה הרצאות, ימי עיון או סדנאות הם הלכו במגוון רחב של מיומנויות, ועדיין הם לא באמת מרגישים שיפור. לא מרגישים שמצליחים להתקדם ולהגיע להישגים משמעותיים יותר.
הבעיה היא שאנחנו מתמקדים ב"התפתחות אופקית" של רכישת כלים, במקום ב"התפתחות אנכית" שהיא שינוי זהות, גישה וחיזוק התודעה.
כשרוצים לרצות את המנהל, מסננים את המידע שזורם מעלה בהיררכיה, כך שרק המידע המחמיא יגיע, וככה המנהל לא באמת מקבל משוב כנה ואמיתי מהסביבה.
לפעמים התפיסה של האנשים שקרובים למנהל, אותו "מעגל פנימי", היא שלאור ההכרות שלהם עם המנהל, בכל מקרה הוא לא ישנה את דעתו בנושא שיובא בפניו, מה שכן, הוא ישנה את דעתו לגבי מי שיביא את הבשורה הרעה, ולכן מה התועלת בזה? גם להסתכן וגם לא יקרה שום דבר?
אנשי "המעגל הפנימי" לא באמת שומרים על המנהל, אלא שומרים על עצמם, והופכים ל"מעגל המרצים".
זלנסקי יודע שבאמצעות רטוריקה נכונה אפשר לזכות באהדת הקהל, ושבלי קשר האמת אינה עומדת למבחן, אלא היכולת ליצור יחס אוהד בין הנואם והקהל, שבאמצעותו העברת המסר הופכת לקלה יותר.
זלנסקי כמו רטוריקן טוב, יודע להתאים עצמו ולדבר אל כל קהל בשפה הרלוונטית אליו, ולהעביר לו מסר ייחודי כדי להניע את הקהל לחשוב על הדברים לעומק. אחת הדרכים הנפוצות ביותר ושבה משתמש גם זלנסקי, היא ביצוע אנלוגיות שמאפשרות הבנה מהירה יותר, ועל בסיס העובדות המוזכרות, קל להעביר ולהבהיר את הטיעון. רטוריקן טוב מוצא את המשותף בינו ובין הקהל, ומטרת האנלוגיה לאירועי העבר שרלוונטים לקהל, היא לגרום לקהל לראות את המציאות דרך עיני הנואם.
ולדימיר זלנסקי מתגלה כמנהיג אמיץ ומעורר השראה, שזוכה לאמון העם האוקראיני. מדהים לראות איך דווקא מנהיג חסר נסיון מצליח לסחוף את אוקראינה באחת השעות הקשות ובונה את האתוס הפטריוטי האוקראיני מול המעצמה הרוסית.
מנהיגות טובה כרוכה באחריות לרווחת הכלל, מה שאומר שיהיו אנשים שיכעסו על המעשים וההחלטות שלך. זה בלתי נמנע. לנסות לגרום לכולם לחבב אותך זה סממן לבינוניות.
באופן טבעי הנטייה של רוב הארגונים היא להשקיע בהנהלה, באנשים שכבר הוכיחו את עצמם, שמוכרים כמנהיגים, שיש להם ניסיון והגיעו לתוצאות. אבל אם הם כאלה – למה צריך להשקיע דווקא בהם? אולי הם דווקא אלה שצריכים הכי פחות שישקיעו בהם?
במי נשקיע יותר – ב"חמישייה הפותחת" או ב"שחקני הספסל"?
ברנה בראון מדברת על פגיעות, ואומרת שאנחנו יכולים לבחור באומץ או בנוחות, אבל לא בשניהם יחד. היא מגדירה את האומץ כמוכנות להיות פגיע, לפעול בלי ערובה לכך שתצליח. לא לחשוב על זה שאולי תכשל, אלא לפעול בידיעה שאתה יכול להיכשל, אבל להמשיך ולהתמודד.
אי אפשר להתפתח ולגדול כשאתה עטוף בשריון, וזו הסיבה שצריכים אומץ בכדי להתפתח, צריכים להיות מוכנים להיות פגיעים.
כשאנחנו רואים מנהיג, אנחנו יודעים לזהות שמדובר במנהיג, אבל איך מגדירים מנהיגות?
איך מגדירים מנהיג טוב? לפי האפקטיביות שלו? חלק מגדולי הדיקטטורים היו מנהיגים אפקטיביים מאוד.
אלכסנדר מוקדון למשל נקרא "אלכסנדר הגדול" בפי היוונים, אך בפי הפרסים נקרא "אלכסנדר הברברי" בגלל שהחריב את תרבותם.
כולנו חיים תחת אותם השמים, אבל אין לכולנו את אותו האופק, המשפט הזה מראה לנו מדוע לכל אחד יהיה חזון ייחודי לעצמו. חזון שכזה עוזר להתגבר באמצעות תשוקה על קשיי היומיום. אז מה הקשר לאחים רייט, וולא דיסני וסטיב ג'ובס?
