ברנה בראון מדברת על פגיעות, ואומרת שאנחנו יכולים לבחור באומץ או בנוחות, אבל לא בשניהם יחד. היא מגדירה את האומץ כמוכנות להיות פגיע, לפעול בלי ערובה לכך שתצליח. לא לחשוב על זה שאולי תכשל, אלא לפעול בידיעה שאתה יכול להיכשל, אבל להמשיך ולהתמודד.
אי אפשר להתפתח ולגדול כשאתה עטוף בשריון, וזו הסיבה שצריכים אומץ בכדי להתפתח, צריכים להיות מוכנים להיות פגיעים.
ג'ימס קליר כתב בספר "הרגלים אטומיים" שאנחנו לא עולים לרמת המטרות שלנו, אלא אנחנו נופלים לרמת המערכת שלנו", והדבר המצער הוא שאכן בד"כ אין קשר בין המטרות שקובעים למה שעושים בפועל באופן עקבי לאורך השנה (משמעת, שינויים וכו'), ומה שיקבע בפועל לאן נגיע אלה ההרגלים שלנו ולא המטרות, "המערכת" שלנו חשובה יותר מהמטרות.
אנשים רוצים להגיע להישגים אבל לא מוכנים להשקיע ואפילו לסבול את מה שנדרש לשם כך. כולם רוצים להיות רונאלדו, לינוי אשרם או יובל שמלא, אבל לא באמת. רוצים להצליח כמוהם, לזכות בתהילה, אבל לא באמת מוכנים ל-12 אימונים בשבוע, לא באמת מוכנים להתאמן בכל מזג אוויר, לוותר עם בילויים, לסחוב פציעות, לשמור על תזונה, לתחזק מנטליות של אלוף. התוצאה היא שלא משקיעים מספיק, ואז בשלב מסוים מוותרים על החלום.
התודעה שלנו היא מה שמשפיע הכי הרבה על החיים שלנו, היא קובעת מה תהיה הגישה שלנו, ומה תהיה איכות החיים וההישגים שלנו.
כשאנחנו רוצים להתפתח ולעבור שינוי, שינוי תודעתי הוא השלב שמקשר בין השראה לפעולה, ובו השינוי הוא הקשה ביותר.
שתי צפרדעים נפלו למכל שמנת.
עד מהרה הן הבינו שהן הולכות ושוקעות: הן לא יכלו לשחות או להחזיק מעמד על פני השטח זמן ממושך מפני שהעיסה הייתה סמיכה וטובענית. תחילה פרפרו שתי הצפרדעים בתוך השמנת וניסו להגיע לשפת המכל. אבל הן לא הצליחו, עלה בידן רק להשתכשך במקומן ולשקוע.
זה לא משנה כמה המנהלים היו חכמים וכישרוניים, לפעמים למרות כל ההכנות, צריך גם רגש, צריך שיגידו לך כמה אתה תותח, כמה חשוב ומשמעותי מה שאתה עושה, שהכי חשוב שתהיה הכי טוב שאתה יכול וזה כבר יספיק, וכמובן שמאמינים בך. בדיוק ברגע הנכון.
אחד התסביכים של אנשים מוצלחים, מנהלים ומנהיגים, הוא "תסמונת המתחזה", החשש שאני לא מספיק מוכשר, שהגעתי למקום שבו אני נמצא בטעות, ושאני לא מתאים. הפחד הגדול הוא שאוטוטו מישהו יחשוף אותי או ש"תיקרע המסכה מפני" ויגלו שאני לא מי שחשבו.
