הובלת צוות או מנהיגות בקבוצה, איפה היא נמצאת? יש מנהיגות פורמלית, אבל יש גם מנהיגות מתוך הצוות. מנהיגות שמשפיעה מבפנים, כזאת שכל אחד יכול ליישם ולהתחיל להנהיג מתוך הצוות או הקבוצה. טום בריידי כוכב הפוטבול משתף בעקרונות המנהיגות מתוך הצוות, ובתובנות מקריירת הפוטבול המוצלחת שלו
בארגונים בריאים יש מקום ל"מנהיגות 360", יש מקום לא רק ל"מנהיגות היררכית", אלא אנשים יכולים להנהיג ולהשפיע על כל המדרגים בארגון.
תקשורת היא הדם הזורם בעורקי הארגון, וברגע שהתקשורת לא זורמת, חלקים בארגון מתחילים להינמק.
אברהם לינקולן הוא בעיני התגלמות המנהיגות והוא נחשב לאחד הנשיאים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית, שהוביל את האומה להישגים משמעותיים, בעיקר בגלל הדרך שבה בחר להנהיג ולהוביל.
מדהים לראות שלינקולן הביא לידי ביטוי כבר בתקופתו בסגנון מנהיגותו, סגנונות מנהיגות "מודרניים" כמו מנהיגות אותנטית, מנהיגות משתפת, מנהיגות אדפטיבית ומנהיגות משרתת. היכולת לא להסתנוור מכח, לדבוק בעקרונות שלך, להנהיג בענווה ולזכור בכל בוקר שבאת לשרת ולא לשלוט, זאת הסיבה שג'ון פ. קנדי אמר עליו "לינקולן לא היה רק נשיא ארצות הברית, הוא היה נשיא העם האמריקאי".
כדי לייצר אווירה ציבורית חיובית, שזה מה שמנהיגות חיובית אמורה לייצר, המנהיגים צריכים להוות דוגמא בהתנהגותם ולהציב סטנדרט גבוהה של התנהגות, הכלה, כבוד, חיזוק היחסים בין הצדדים השונים בחברה, ויצירת מרחבי שיח ושיתוף פעולה. בסופו של דבר מנהיגות מטפחת אופטימיות, תקווה לעתיד טוב יותר ויצירת הזדמנויות לכולם.
כשמנהיגים פוליטיים מחליטים להקצין את ההתבטאויות שלהם, זה משפיע ומוביל באופן ישיר לקיטוב ופילוג בחברה. זה פוגע באמון במוסדות שלטון, ואפילו באמון וביחסים בין חברים לעבודה ואף בין בני משפחה, מה שמוביל לתחושות של כעס, תסכול, חוסר תקווה ובסוף זה יכול להגיע גם לאלימות פיזית.
רוב התכניות לפיתוח מנהיגות לא אפקטיביות, והסיבה היא שהן לא "רפלקטיביות" ולא מותאמות באופן אישי, והתוצאה היא שהן לא באמת גורמות לשינוי התנהגותי לאורך זמן. קיימת נטייה לדבר על מנהיגות, בזמן שבכדי לפתח מנהיגות נדרשת עבודה מעמיקה על הזהות המנהיגותית.
הבסיס של המנהיגות הוא אמון, זה הבסיס למערכות יחסים, זה המשאב החשוב ביותר של המנהיגים, וזה הבסיס של רוב הארגונים המצליחים.
שלושה מניעים לאמון הם אותנטיות, הגיון ואמפתיה. כאשר האמון נפגע, נוכל למצוא את הגורם לכך באחד המניעים האלה.
האחריות ליצירת אמון בארגון היא על המנהיגים, הם אלה הקובעים את התרבות ומעצבים נורמות התנהגות.
ביחידה שהיא שונה במהותה, גם ההכשרה מתבצעת באופן שונה. הנה כמה עקרונות שעוזרים להכשיר לוחמים ברמה הגבוהה ביותר, הקשורים לרפלקציה, הכשרה, תכנון ואוטונומיה. כך מכשירים את הלוחמים והמפקדים ביחידת העלית.
אתם מעלים רעיון גאוני, אבל הקול שלכם לא זוכה להערכה? המחקרים מראים שמנהלים מעריכים ומתגמלים יותר עובדים שמתזמנים את הרעיונות והדעות שלהם, למועדים רלוונטים, ואף לעיתוי שבו "הנסיבות תומכות ברעיון החדש". "שקט אסטרטגי" הוא תזמון כך שהרעיון ייפול מוכן ואפוי על אוזניים קשובות, והאמת היא שאנחנו כבר די יודעים לזהות מה התזמון הנכון מבחינת הסביבה שלנו.
פעם קראו לזה "אבטלה סמויה", קראו לזה "הקטנת ראש", קראו לזה "זה לא בהגדרת תפקיד שלי", וכל מנהל ניסה להלחם בזה באמצעות "תפיסת תפקיד מרחיבה", דיבור על מצויינות, הגדלת ראש, ודרישה לשים לב ששום דבר לא "נופל בין הכסאות".
הבעיה היא שמנהלים מהדור הישן נעלבים, איך יכול להיות שאנשים לא נדבקים בחזון שלהם, איך אנשים לא רוצים לתת 110%?, איך אנשים מעזים לצאת הביתה כשהם עובדים עד השעות הקטנות?. קוראים לזה הצבת גבולות. מה הבעיה? שמנהלים מהדור הישן מרגישים שדופקים אותם אם זה לא קורה, ואופס.., הנה באים חבר'ה צעירים ומגדירים גבולות. גבול למה שהם מוכנים לתת, גבול למה שהם מוכנים שידרשו מהם.
