לאן אםה רוצים להגיע? זו לא השאלה הרלוונטית.
גם השאלה "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?" היא לא השאלה המעניינת.
אם אתם רוצים להיות בתפקיד משמעותי, להשפיע, להשיג רווחה כלכלית, להיות בכושר, להצטיין בלימודים, להיות עם מעגל חברים רחב, לכבוש את כל הפסגות, להקים משפחה לתפארת וכו'… זה לא רלוונטי.
מה שמעניין ומה שחשוב, זו התשובה שלכם לשאלה "כמה אתם מוכנים להתאמץ?" "כמה 'כאב' תסכימו לסבול?" זו השאלה הראלית יותר.
האם אתם מוכנים להשכמה המוקדמת, לאימונים, למחויבות, לשעות עבודה ארוכות, לתסכול, להשקעה בלימודים, ללקיחת סיכונים, לכשלונות, ללחצים, לויתורים, לנחישות, למחויבות לשיפור מתמיד.
אתם מוכנים להקריב או שאתם מעדיפים לרבוץ מול הטלוויזיה?
אנשים רוצים להגיע להישגים אבל לא מוכנים להשקיע ואפילו לסבול את מה שנדרש לשם כך. כולם רוצים להיות רונאלדו, לינוי אשרם או יובל שמלא, אבל לא באמת. רוצים להצליח כמוהם, לזכות בתהילה, אבל לא באמת מוכנים ל-12 אימונים בשבוע, לא באמת מוכנים להתאמן בכל מזג אוויר, לוותר עם בילויים, לסחוב פציעות, לשמור על תזונה, לתחזק מנטליות של אלוף. התוצאה היא שלא משקיעים מספיק, ואז בשלב מסוים מוותרים על החלום.
המרחב בין המקום שאתם נמצאים, למאמץ שאתם מוכנים להשקיע, יהיה מסלול חייכם.
הפער בין מה שאתם מוכנים להשקיע, לחלום שלכם, יהיה תמיד בגדר פוטנציאל לא ממומש.
התרבות היום מדרבנת אנשים להאמין ש'אתה יכול להשיג מה שתרצה' אבל מעלימה את המאמץ, הכאב, ההקרבה שנדרשים.
רוצים את התהילה, ההצלחה, ללא ההשקעה והמאבק.
ההשקעה שלכם תקבע לאן תגיעו, לא החלום שלכם.
